השבוע הגיע מרדכי דוד לכיכר הבימה עם כמה עשרות אנשים, סידורים ומחיצה כדי לומר סליחות. פקחי עיריית תל אביב דרשו להסיר את המחיצה, התפתח עימות והמשטרה התערבה. דוד כבר פועל זמן רב במרחבים שקפלן והשמאל התרגלו לראות כשלהם, ובכיכר הזאת עצמה התעמת בעבר עם אנרכיסטים. הפעם עשה דבר אחר: במקום להתעמת עם הטקס של המחנה האחר, הוא קיים טקס משלו. במעשה הפשוט הזה תבע דוד מחדש את אחת הכיכרות שקפלן הפכה לטריטוריה שלה.
ולא סתם כיכר. לפני שקפלן הייתה קפלן, היא הייתה כיכר הבימה. שם, בינואר 2023, בגשם ובמטריות, התקיימו ההפגנות הגדולות הראשונות נגד הרפורמה המשפטית. משם יצאו הצעדות, משם נדדה המחאה לקפלן ולאיילון, ומשם התגלגל מאז כיבוש המרחב הציבורי בידי השמאל. כיכר הבימה לא הייתה עוד מקום שבו הפגינו הקפלניסטים, היא הייתה המקום שבו קפלן נולד.
"תביאו 40 ניידות": מרדכי דוד חושף את התוכנית שלו בתל אביב
בשנים שחלפו מאז נטענה הכיכר שוב ושוב בתכנים של אותו מחנה: הפגנות נגד הממשלה, המלחמה ו"הכיבוש", תמונות ילדים מעזה ומיצגי הרעבה חוזרים ונשנים של כמה עשרות פעילים לבושים שחור שעמדו בה עם סירים ריקים, רבים מהם אנשים המתפרנסים היטב ממוסדות אקדמיה ותקשורת הממומנים מכספי ציבור. בקיץ שעבר הגיעה אליה מכיכר דיזנגוף צעדה יהודית-ערבית בהובלת ועדת המעקב העליונה נגד המלחמה בעזה. כמעט הכול יכול היה להיכנס לכיכר הבימה, ובלבד שהגיע מן הכיוון הפוליטי והתרבותי הנכון.
הבימה אינה עומדת לבדה. דיזנגוף, הבימה, רבין וכיכר החטופים משרטטות את גבולות "רובע קפלן": רצועה בלב האזור המבוסס של תל אביב, שבה מרוכזים גם מוסדות תרבות ושלטון מרכזיים. בשנות המחאה טונף המרחב הזה, כמו כל הארץ, בדגלים, סטיקרים, כתובות, צבע, מיצגים, במות וחסימות. כבישים נחסמו, נצבעו ונשרפו ותשתיות ציבוריות הושחתו. הפגנה פוליטית מתמשכת הפכה לסימון טריטוריאלי. השמאל לא הסתפק בשימוש במרחב הציבורי, הוא התרגל להתנהל בו כבעל הבית הבלעדי.
"נאצים": ממדי האנטישמיות כלפי המתפללים בכיפור בת"א נחשפים
כיכר דיזנגוף נחרתה ביום הכיפורים 2023 כמקום שבו תפילת כל נדרי בהפרדה התפוצצה לעימות, שבועיים בלבד לפני הטבח. דוד, שהיה שם, הגדיר השבוע את הסליחות בהבימה כ"סוג של תיקון" ומתכוון להמשיך גם לדיזנגוף. מדיזנגוף להבימה עובר אותו קו שבר: כשהיהדות מופיעה במרחב הציבורי כתפילה חיה, עם סידור ומחיצה, מתחיל העימות.
זו משמעות המעשה של מרדכי דוד. הוא עושה דבר שהימין כמעט שכח לעשות בשנות קפלן: אינו עומד מחוץ למרחב שנכבש ומתלונן עליו, אלא נכנס אליו ותובע אותו מחדש. ובאלול הזה, שלוש שנים אחרי אותו יום כיפור בדיזנגוף ושבועות ספורים לפני יום השנה לטבח, התביעה הזאת מקבלת משמעות עמוקה עוד יותר. ישראל שאחרי קפלן תצטרך לתבוע מחדש לא רק את הכיכרות שקפלן ניכסה לעצמה, אלא את עצם המובן מאליו שנשחק כאן: בארץ ישראל יהודים אינם צריכים לבקש רשות להיות יהודים.
